החלטה בתיק ב"ל 52973-01-13

1.         בתיק זה הוגש ערעור על החלטת ועדה רפואית.

לכתב הערעור צורפה הודעה על החלטה בערר מיום 8.11.12, בדבר קביעת דרגת אי כושר בשיעור 60%.

2.         במסגרת נימוקי ערעור שהוגשו מאוחר יותר, נטען כי אין הכוונה לערעור על החלטת ועדת אי כושר כי אם לערעור על החלטת ועדה לעררים מיום 28.6.12.

            בכתב הערעור נטען כי מהמכתב שנשלח למערערת, לא הבינה שעליה להגיש ערעור על החלטת הוועדה ולכן לא הגישה אותו במועד.

3.         בישיבה מיום 7.7.13 בפני כב' הרשמת גרשון-יזרעאלי, הועלתה טענת התיישנות, משהערעור הוגש כחלוף שבעה חודשים מיום שנשלחה למערערת החלטת הוועדה הרפואית.

עוד נטען כי הערעור המקורי הוגש על קביעת דרגת אי כושר ורק מאוחר יותר הוגשה הבהרה כי מדובר על ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים.

4.         ב"כ המערערת טען כי המערערת קיבלה רק את ההודעה שצורפה לנימוקי הערעור וכי מכתב זה הוא מבלבל שכן כתוב בו שממשיכים לטפל בתביעתה.

            בסיכומים שהוגשו מאוחר יותר, נטען כי במקרה הנדון, המשיב הפר את חובתו לשלוח למבוטח הודעות ברורות בדבר זכויותיו. עוד נטען כי באשר לועדת אי כושר, לא חלפה תקופת ההתיישנות.

5.         בית הדין איפשר למשיב להגיב לטענות. משלא הוגשה תגובה, הועבר התיק אלי למתן החלטה.

6.         לכתב הערעור המקורי צורפה הודעה על החלטת הערר, מיום 8.11.1.

7.         להודעת הערעור המתוקנת צרופה החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 18.7.12. בגוף ההחלטה סומן X בכיתוב: " לאור קביעה זו אנו ממשיכים לטפל בתביעתך / בעררך. הודעה נוספת תשלח בנפרד".

בתחתית המסמך מופיעה הודעה סטנדרטית על הזכות לערער, בשאלות שבחוק בלבד, לבית הדין לעבודה, תוך 6 חודשים מקבלת ההחלטה.

8.         ב"כ המערערת טוען כי עת קיבלה המערערת את ההחלטה מיום 18.7.12, של הוועדה הרפואית לעררים, לא הבינה שעליה להגיש ערעור, זאת לאור הכיתוב שלפיו עניינה ממשיך להתברר.

            מאידך, כאשר קיבלה את החלטת הוועדה לעניין ניידות, מיום 8.11.12, שם נכתב במפורש שזכותה להגיש ערעור, מיהרה והגישה את הערעור.

9.         ההסבר שמסר ב"כ המערער מניח את הדעת והוא אכן עולה מהמסמכים.

            בהחלטה מיום 18.7.12 מופיעות שתי הודעות סותרות. האחת שלפיה עניינה ממשיך להתברר והשניה שלפיה מדובר בהחלטה סופית שקיימת עליה זכות ערעור לבית-הדין לעבודה.

10.       בנסיבות אלה אני סבורה שהמל"ל היה אמור להפעיל את שיקול הדעת הנתון לו כרשות ציבורית, ולהמנע מלהעלות טענת התיישנות.

            ראו לעניין זה דב"ע מב/0-103 פלורה אבוקסיס נ' המל"ל, עב"ל 1234/00 אברהם  פארת נ' המל"ל ועוד.

11.       החלטת המל"ל להעלות במקרה הנדון טענת התיישנות, היא בלתי סבירה.